אני מאוד אוהבת לכתוב בלוגים ומשתדלת לכתוב אותם צמוד לאחר האירוע, אבל לבלוג הזה הייתי צריכה קצת יותר זמן כדי לכתוב אותו.
בלוג מבחינתי זה דרך להעביר את החוויה ואת הסיפור שיש מאחורי האנשים. בטיולי הג'יפים שלנו אנחנו נפגשים עם הרבה אנשים, כולם מיוחדים בדרך זו או אחרת, אבל יש כאלה שסיפור החיים שלהם נכנס לך ללב ולנשמה ואתה הכי הכי רוצה לתת להם זמן איכות שיעשה להם טוב.
הסיפור התחיל קצת לא שגרתי. בתחילת אפריל אנחנו מקבלים בסביבות בשעה 10 בלילה מייל מאייל בן חמו (אמרתי לא שגרתי? בהמשך יתברר לכם שגם אייל וגם הסיפור שלו לא שגרתי), שבו הוא מבקש לברר מחיר לג'יפ עבור קבוצה גדולה, טיול בסגנון מלכת המדבר. אייל לא כותב במייל על איזה קבוצה מדובר. אני כהרגלי בקודש מיד עונה (גם אם זה ב 10 בלילה) וכותבת לו שאחזור אליו טלפונית בבוקר כדי להבין מי זאת הקבוצה ולתת לו הצעה מסודרת. מיישמת את הכתוב באתר שלנו " לאחר שיחה עם הלקוח ולאחר שנבין את בקשתו ניתן לו את ההצעה".למחרת כשאני אחרי צחצוח שיניים ומקלחת (לא יכולה להתחיל את היום בלי) שותה קפה ומתקשרת לאייל שמציג את עצמו כ"עמותת נופש לגעת בשמיים" מבקש הצעה לפעילות לאימהות לילדים אוטיסטים יום כייף בסגנון מלכת המדבר. אנחנו מציעים לו יום כייף באזור שדה בוקר הכולל משחק בול פגיעה (משחק תחרותי אתגרי) שבסיומו תחרות בין 2 הג'יפים המנצחים ויציאה של כול הקבוצה לטיול ג'יפים למעיין עין עקב. לאחר הרבה שאלות והדגשות מצדו של אייל שזה חייב להיות חוויתי וכייפי לנשים ושחשוב לו שנפנק אותן, סיכמנו שאשלח מייל ואייל יפרסם את הפעילות בקבוצה .
אחרי השיחה עם אייל הסתקרנתי מאוד לדעת מי האדם שאתו דברתי ומה זאת עמותת נופש לגעת בשמיים נכנסתי לפייסבוק קראתי והתרשמתי, איך אפשר שלא לשתף את מה שכתוב שם על אייל תקראו בעצמכם.
"הכירו את אייל בן חמו, בן 44, מקרית שמונה. מתוך התמודדתו האישית עם שני בניו שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי, הקים אייל את עמותת נופש לגעת בשמיים המארגנת טיולים ונופשים עבור ילדים אוטיסטים ומשפחותיהם ברחבי הארץ. באמצעות טיולים מאורגנים ובעזרתם של מדריכים מתנדבים שמלווים את הילדים, מצליח אייל לפתור עבורם את הקשיים ומאפשר להורים להנות גם הם מהטיול."
לאחר חודש שבו אייל מתקשר (אין צורך להילחץ הוא לא התקשר כל יום ) לברר, לבקש ולהדגיש שחשוב שהאימהות ייהנו ושלא יהיה להן חם ושיהיה להן קפה ועוגה, היום המיוחל הגיע נפגשנו מאחוזת קבר בן גוריון, אני נתתי תדריך לנהגים וברגע שאמרתי מי הלקוחות שלנו כולם אמרו "נעשה הכול כדי שהן ייהנו ויהיו מאושרות ביום הזה". אייל הגיע חלק ורד ושי צנוע לכול אישה אני נתתי תדרוך על משחק בול פגיעה, הקבוצה חולקה ל -5 ג'יפים כשכול ג'יפ משחק עצמאית ובסיום המשחק תחרות בין שתי הקבוצות המנצחות חלוקת שי צנוע מאתנו ויציאת כול הקבוצה לטיול ג'יפים באזור שדה בוקר למעיין עין עקב.
רגע לפני פרידה היה חשוב לי לברר עם אייל ועם הנשים איך היה להם והאם עמדנו בצפיות והצלחנו לתת להם קצת זמן אישי והתשובה לשמחתי הייתה היה נהדר.
אם הגעתם עד לכאן וקראתם את כול הכתוב תרשו לי עוד כמה מילים לסיום.
בבלוג הזה אני רוצה להעביר מסר בואו נכניס את החיים שלנו לפרופורציה נסתכל מעבר לכתף שלנו ונראה את האחר ואת השונה וכיצד אימהות לילדים מיוחדים יודעות לנתק את עצמן מחיי היום יום שלהן להגיע לטיול להנות ולפרגן והכי הכי חשוב לראות את אייל ואיך אדם לוקח את הנתונים של חייו יוצר ומקים עמותה שתעזור ותפנק אחרים.
תודה לאייל ולבנות זכינו.
מקווה שקראתם ואהבתם.
לפני מספר שנים היינו מוציאים כמה קבוצות כאלה בשנה, לצערנו, בגלל המצב הפוליטי בארץ קשה למארגן הצרפתי למכור את ישראל למרות שכל טיול שבוצע בעבר זכה לציונים גבוהים מאד מצד המטיילים. מדובר על מסלול הליכה לא פשוט, גם בגלל המעלות אבל בעיקר בגלל האבנים, מי שלא מכיר ולא רגיל זה לא פעם מהווה בעיה. כמעט בכל טיול יש כאלה שנשברים ולא הולכים יום אחד, מצד שני יש כאלה שהולכים את המסלול ללא בעיות. המנהלות לאורך המדרגה הראשונה של מדבר יהודה לא תמיד פשוטות, הרכב צריך לשאת משקל רב, לגרור עגלה, להיות רכב חילוץ, להגיע לנקודה הבאה, הנהג (בטיול הנוכחי היינו שניים) צריך לבנות את המחנה ולהכין ארוחת ערב. אם בעבר היינו עושים את המנהלות ברמה הכי פשוטה, בהתחלה רק אוהלים, ישיבה על מחצלת לאור המדורה, בישול על מדורה, לאחר מכן הוספנו שולחנות וכיסאות ותאורה, ובטיול האחרון החלטנו להוסיף עוד, סככת צל ומקלחת חמה
שעובדת על גז ומצבר הרכב. את האוכל שיבחנו באירגון ובבישול של אורנה.
כמו שכתבתי מקודם, בכל הטיולים זכינו לציונים טובים, גם שנתנו הרבה פחות, כי בסופו של דבר מה שקובע אצל סוג כזה של מטיילים זה היחס האישי ותקשורת עם המדריך והצוות. אבל התחושה שלנו היא שצריך לנסות לתת מעבר למה שהתייר מצפה, שיעבור חוויה חיובית בישראל ויצא מפה עם טעם טוב. אני יכול להעיד שהרבה תיירים מגיעים עם חשיבה לא תמיד חיובית על ישראל ודעתם משתנה במהלך הטיול. המסקנות והשיפורים לטיול הבא כבר נרשמו ויבוצעו בעתיד. קישור לאלבום תמונות 
לטפס על המצוקים ליד הגב ששמעו אותנו. הליכה בתוך הנחל מביאה אותנו לעין חווה, שוב, להקה גדולה של יעלים בורחת מאיתנו, השוקת שבמעיין ריקה, אבל יש טיפטוף של מים מהקיר. בהמשך לאחר הטיפוס דרך הסדקים, ביציאה, להקה של 4 נשרים חגה מעלינו בגובה נמוך מאד. עוד קצת הליכה, ואנחנו מגיעים לתצפיות מרהיבות על בקעת צין ומשם חזרה לחניון של נחל חווה.
את הטלפון הראשון של יורם אלי היה בכלל עבור טיול שהוא רצה לארגן למקום העבודה "אדמה מכתשים", משם התחיל ה"רומן" בנינו, במהלך המנהלות שאלתי אותו איך הגיע אלינו ומדוע בחר לעבוד איתנו?, הוא ענה, "עשיתי הרבה ברורים, עד שהגעתי אליך, נעמת לי בטלפון והראית נכונות ורצון לעזור, לכן בחרתי בכם" (הציתות אינו מילה במילה). חייבת לציין שלמדתי עם השנים להכיר ולזהות כבר בשיחה הראשונית עם הלקוח איך "התגלגלו העניינים איתו", במהלך שיחות הטלפון יורם היה לקוח מאוד נעים מפרגן ומתחשב, לכן היה ברור לי שיהיה מוצלח ,והכן כך היה. את המנהלות התחלנו כבר בלילה של יום חמישי בטלפונים של 3 זוגות שישנו לילה לפני במצפה רמון והיו צריכים להשאיר את הציוד שלהם אצלנו בבית, מכיוון שלא היינו בבית רתמנו לצורך העניין את הבנות והחתנים שלנו שיקבלו אותם. בערב שחזרנו חשכו ענינו מגודל התיקים (ופה מתחיל סיפור "הגופה"), אחד המטיילים הביא תיק כל כך גדול שמיד נזכרנו בטיול שלנו למרוקו לפני כמה שנים עם כמה חברים שגם בו אחד הזוגות הביא תיק ענק שמיד קבל את השם והתואר "הגופה", אתם מבינים כבר לאן הסיפור הולך? לאחר השוק הראשוני התחלנו לחשוש ולחשוב שאם כל הקבוצה שמונה בסה"כ 26 איש תביא גודל כזה של תיקים נהיה חייבים לקחת אתנו עגלה, להתקשר ליורם היה כבר מאוחר, החלטנו ללכת לשון ולהתמודד עם זה למחרת בבוקר לכשנלך לאיסוף את הציוד של יתר הקבוצה מתחנת הדלק במועצה. אתם ודאי רוצים לדעת מה היה? אז לשמחתנו זאת הייתה ה"גופה" היחידה והיתר הביאו תיקים סבירים ביותר והעגלה נשארה בבית. אחרי העמסת הציוד, האוכל, הכלים, עצים וג'רקנים עם מים יצאנו לדרך. לאחר כשעתיים הגענו לחניון הלילה בהר עידו, שם הקים כבר אברהים מהאוהל הנודד את אוהל השינה. הורדנו ציודים ומיד התפנינו להכנת ארוחת הערב, מרק עדשים, פוייקה בשר, פוייקה ירקות, מתפונה וסלטים. הקבוצה הגיעה מוקדם מהמצופה, חברה כבני שישים במלוא מרצם, מיד רוצים לעזור ואנחנו בנימוס מסרבים ואומרים להם ללכת להתארגן ולנוח, הבנים של אברהים הגישו להם תה צמחיים וקפה ואנחנו? החלטנו שכדי להעביר את הזמן ולמלא את החור הקטן שנוצר בבטן נגיש את המרק מיד ולא במהלך הארוחה, לאחר מכן התפנינו להכיר את החברה ולשמוע מי ומה זאת הקבוצה, 26 חברי צעירים ברוחם שהלכו מהבוקר עד אחר הצהריים והגיעו אלינו מלא מרץ. הסיפור שהיה כך סופר, לפני כך וכך שנים לאחר שסיימו לסמן את שביל ישראל, קק"ל פרסמה על התארגנות של מסע ראשון בשביל ישראל, ראו החברה את הפרסום והחליטו להצטרף ולצאת יחדיו (הם לא הכירו לפני כן אחד את השני) אחרי המסע הראשון ולאחר שראו כי טוב נשארו להם יחדיו וכמובן שהצטרפו עוד חברים של חברים והקבוצה הלכה וגדלה, המשיכו את שביל ישראל ולאחר שסיימו המשיכו במסורת טיולים בארץ וגם בחו"ל. לאחר כשעתיים של סיפורים נעשו החברה רעבים התיישבו להם סביב השולחן קבלו את השבת בקידוש ושירה ויאלה מגישים את הארוחה. בסיום הארוחה הצטופפו להם החברה סביב המדורה למשחקי חברה ושירה ואנחנו? התפנינו לשטיפת כלים וסידור המחנה. בבוקר שבת קמנו מוקדם מאוד, קר בחוץ, מתחילים להכין את ארוחת הבוקר ואני לא מצליחה להזיז את אצבעות הידיים מכאב, החברה מיד הצטרפו לעזור, זה לקח סכין וחתך סלט זה סדר את הלחם וזה את הגבינות (כבר אמרתי שהחברה מדהימים?) לאחר סיום הארוחה והכנת הסנדווצ'ים הצטופפנו לתמונה קבוצתית, הקבוצה יצאה לטיול הליכה. אנחנו העמסנו את כל הציוד ויצאנו מהשטח לפריסה של ארוחת צהריים בחניון הרועה לקבוצה אחרת. בסוף היום נפגשנו שוב בתחנת הדלק להעברת ציוד אישי ופרדה. לסכום הבלוג הארוך היה נפלא מקווה שגם לכם.